מן העיתונות - מינרט

ישירות אלינו, לירושלים, טעמים אותנטיים, אווירה חמימה שכבר די נדיר למצוא בימינו, והנאה אמיתית שהיוותה מעין קפיצה קטנה לחו"ל הלא-בא-בחשבון. מן נוסטלגיה רומנטית השווה זהב!

ביום שישי בצהריים אין כמו ארוחת בשרים משביעה, שמובילה לתנומה קלה עד לשעות הערב המוקדמות. הפעם הלכנו, אני וארוסי (זה לא נשמע כל כך טוב בעברית, אה?), למסעדת "מינרט" הירושלמית. השם האוריינטלי אפוף המסתורין עורר בנו סקרנות, שלא לדבר על פתיחת בלוטות הטעם.

המסעדה ממוקמת בקצה רחוב שלומציון המלכה, מול פרויקט "ממילא" ההולך ונבנה, בבניין האחים ישראל. בכניסה קיבל אותנו איש חביב בשם סאלח, שגם שירת אותנו במהלך הארוחה. עם הכניסה למסעדה מייד חשים בקסם המזרחי: תאורה חמימה, שטיחים וקישוטים בעלי מראה עתיק ומוזיקה מסולסלת ברקע. העיצוב הזכיר לי קצת את התפאורה של סדרת הקאלט "המסעדה", ששודרה בערוץ 1 כשעוד הוקרנו בו סדרות בערבית. זוהי אווירה של פעם, ועם כל המסעדות החדשות ועיצובן הקר וההיי-טקי (והתפריט הפלצני בהתאם), אני חייבת להודות שקצת התגעגעתי למקומות שמציעים מעט חמימות ושירות כיד המלך, שמאפיין את ארצות ערב.

עוד לפני שהזמנו משהו מהתפריט, הופתענו לקבל מגוון של לא פחות מ-13(!) סלטים, וביניהם: כרוב אדום וירוק בחומץ, בורגול, סלט עגבניות חריף (מזרח הוא מזרח) וכיאה למסעדה לבנונית קיבלנו אפילו חומוס ופלאפל. הפלאפל היה פריך וטעמו עשיר, אחד הטובים שטעמתי. האמינו לי – אפשר היה לשבוע בקלות רק מהסלטים... בצד הסלטים הוגשו גם פיתות חמות, וכנראה מתוך התחשבות גם בצרכן הלא-מזרחי (זה שטועם מהחריף ואז בוער לו הגרון) גם קנקן ענק של לימונדה ובקבוק מים מינרלים.

לאחר עיון מהיר בתפריט, הזמנתי לעצמי מנת שיפודי קבאב, ואילו בן זוגי הזמין שיפודי עוף. עד להגעת המנות העיקריות, התעניינתי לדעת האם מתקיימים במקום אירועים ונעניתי שאכן: השטח יכול להכיל עד 200 איש לאירועים שונים כגון בר-מצווה, חינה, ימי הולדת והופעות. יש גם חדר פרטי, שניתן לסגירה לאירועים מצומצמים יותר. לי זה נראה כמו מקום קלאסי לחינה.

עד מהרה קיבלנו את המנות שכה ציפינו להן, ובצידן הוגשו צלחות של אורז וצ'יפס. שיפודי העוף לא אכזבו והיו רכים ומתובלים בתיבול אוריינטלי מעודן. טעם הכמון הורגש, אך לא השתלט על המנה. עם כל הכבוד לשיפודי העוף, המנה המעניינת באמת הייתה שיפודי הקבאב: קבאבים בגודל המדויק, עשויים במידה הנכונה בדיוק ומתובלים בקומץ החריפות הראויה. מנה פשוט נהדרת. יש מקום לציין גם את התוספות: האורז היה עשוי אחד-אחד, צהוב, ומושלם יחד עם הקבאב. הצ'יפס היה ביתי וטעים.

כמובן שלא ויתרנו על קינוח ושתייה חמה, כי מה היא ארוחה לבנונית ללא הבקלאווה והקפה השחור? המעמד מחייב. אז אני הזמנתי תה עם נענע והגבר-גבר לידי הזמין לו קפה שחור חזק עם הל. הבקלאווה הייתה ללא רבב: שלמות של בצק ממולא בתערובת אגוזי פיסטוק קצוצים ודבש. למרות שיש לי חיבה יתירה לקינוחים "מתוחכמים", כמו עוגות קצפת, וולקן שוקולד ופאי פירות יער למיניהם, אין, פשוט אין על הבקלאווה הפשוטה והטובה.

לסיכום, למרות שלא מומלץ כל כך לקפוץ ללבנון בתקופה הקרובה, אפשר למצוא ארוחת שחיתות בסגנון לבנוני גם בישראל, ועוד יותר טוב, בירושלים – ב"מינרט".

קצת קשה למצוא אוכל טוב בירושלים, אבל אלכס אנסקי מצא. מינרט, מסעדה פלסטינית אמיתית התגלתה כמציאה משובחת בעליל

בירושלים אפשר לבחור את מזג האויר ואת התקופה שבה רוצים להיות. היסטורית, מציעה העיר הזאת ריגושים יותר מכל בירה אחרת בעולם. התמונה יותר מורכבת כשרוצים לאכול בה טוב. המזון שמגישים במלונות בירושלים מוציא לעיר שם רע. הם מצייטים לכלל הבלתי כתוב של התיירות - כמה שיותר יקר, לאוכל טעם של קלקר אבל כשנמלטים מהמלונות לא חייבים להרחיק עד תל אביב.
יש בירושלים לפחות ארבע מסעדות צרפיות טובות(קבלייר, ארקדיה, גראפה ומשכנות שאננים), איטלקית סבירה (אוסטריה פפס), סינית מקרטעת (דה-לה-הין), ארגנטינית שסובלת מכשרות(אל גאוצ'ו), מכסיקנית כשרה(אמיגוס), הודית כשרה(של רינה פושקרנה), אתיופית, מרוקאית, תימנת ובשרית אחת רועשת, צפופה טעימה (ג'יליז בשבילכם). יש גם המסעדות הירושלמיות האותנטיות הטובות מאוד, "אצל פיני בחצר" ו"ברוד". בתחתית הסולם נמצא המעורב הירושלמי ברחוב אגריפס, שכל מי שהתפתה לטעום ממנו לא ישכח את המחיר ואת הצרבת. בפסגתו ניצבת אוקיינוס, מסעדת הדגים המעולה והזיגזגית, המתאימה לאייזנברגים ומתעשרי לוטו-טוטו.

לאחרונה שמעתי מכל עבר המלצות על המסעדה פלסטינית ברחוב דוד המלך 8, מינרט שמה. הגענו בחבורה לא משפחתית של עשרה, כל אחד מקצה אחד של העולם, ובתוכנו אפילו צמחוני אחד. היה מקום, היה מיזוג, היה שירות אדיב ומקצועי, היה מבחר מנות, היתה חוכמת בישול והיתה הגינות מחיר.

גבר משופם ומעומלן הציג את עצמו כבעל המקום וחילק הוראות לשני מלצרים שניצבו לידו. לא קל לסגור עיניין עם עשרה אנשים סביב השולחן. מהר מאד ההזמנה מידרדרת לפופוליטיקה של גסטרונומים. מזמינים ומבטלים. זה רוצה בלי שמן, זאת רוצה ואומרת "בלי בצל". המעומלן רושם, מוחק, רושם, אומר "אהלן וסהלן", קורע את הדף ומתחיל לרשום מההתחלה.

עוד לפני שהסתיימה ההזמנה החל לרדת גשם המנות הראשונות. 14 מנות פתיחה צבעוניות שכיסו את השולחן בפסיפס שנראה כמו פלטה של צייר. כרובית אפויה ומטוגנת בשמן זית וטיפת לימון, טחינה ירוקה עין בשום וכוסברה ופטרוזליה, חצמצה בדיוק במידה הנכונה. הרמוניה וטעם מושלמים. חומוס עם קוביות בשר כבש מטוגן, בתוספת נדיבה של צנובר, מנה מהוללה, לטעום ולצאת במחול. משמאל קרצה אלי מנת הפלפלים הקלויים ומימין פיזז סלט ירקות טעים ורענן. בסלט החצילים הורגש טעם הצלייה, מעודן בשמן זית מעולה, עגבניות ושום. וגם אורז, עדשים מטוגנים, זיתים דפוקים, מלפפונים חמוצים קטנים תוצרת בית, צלחת בורגול, צלוחית מטבוחה חריפה וסחוג. את תפקיד היין מילאה הלימונדה. במינרט עושים אותה מלימונים טריים ומוסיפים לה עלי מנטה ירוקים. שתינו ושכחנו את הקיץ.
אחר כך הגיעו מנות בשר הכבש, שבזכותן יצאו למינרט מוניטין של אחלה מסעדה. כבש בלי יחו החריף של השומן, אפוי עד שקיבל מעטה פריך, ספוג בניחוח רוזמרין. אכלנו עד העצם. בזהירות שאלתי את המעומלן אם יש להם ראש כבש בתנור. זכרתי את המעדן מהתקופה שהיו מעלים קורבנות באבולעפיה של הפיתות. המלצר הלך אל המטבח וחזר עם התשובה "יש, אך רק למי שהזמין מראש".
את מדליית הזהב הענקנו דווקא לקבב. הוא הזכיר לי את זה של הטבח משמנמן של אבו איברהים, ממעלה הדרך הראשית של בית לחם, 300 מטר מכנסיית המולד. פשוט נפלא. לקינוח מגישים מבחר ממשפחת הבקלאווה וכנאפה לבנה. הבורמה היתה הכי טובה. תזהו אותה לפי הפיסטוק חלבי השלמים והירוקים החבויים בה. הפגישה עם החשבון הצליחה מעל המשוער. מנות הבשר עולות בין 30 ל:45 שקל. הסלטים בין חמישה לשמונה שקלים. אפשר לסגור ארוחה שלמה ב-70 שקל, כולל קפה, לימונדה ושירות.