מן העיתונות - דון ויטו

קשה לומר שנתוני הפתיחה של "דון ויטו" נוצצים למרחוק. מי שכביש ראשי זורם לרגליה, גבה לבסיס תל-השומר ופניה לאור-יהודה, תתקשה להציג תדמית זוהרת. מי שתפריטה האיטלקי כשר וחלבי, מגבילה מראש, משמעותית, את היצע המטבח שלה. ואפשר גם להחמיר ולומר, שהשירות בה חביב, אבל חובבני ממש.

ובכל זאת. דון ויטו היא מסעדה איטלקית חדשה ונאה, שמעוצבת נעים בכתום אפרסקי ומגישה אוכל טעים במחירים לגמרי סבירים (להוציא את היין – מבחר לא גדול של יינות ישראליים בתעריפים גבוהים מדי לאופיו של הבית ולכיסו של אוכל הכל). זו כנראה המסעדה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון, בוודאי לטעמם של תושבי בקעת-אונו (לטובת המאותגרים גיאוגרפית: זהו שם האיזור), שאוהבים וממלאים אותה.
בלונדינית, כך במקור, מודה שהיא בעייתית באוכל. אולי זו אנינות, אולי זו שמרנות, ובכל מקרה, רשימת המאכלים הבאה אל פיה מצומצמת. הפעם, היא החליטה, תלך על משהו חדש לה, "אנטיפסטי". אלא שמעשה שטן, באותו ערב נעדרה המנה האיטלקית הבסיסית מתפריטה של המסעדה האיטלקית הצעירה, ובלונדינית, כך במקור, הסתפקה במאכל מוכר: פוקצ'ה (18 שקל). למרות שבתפריט כתוב בפירוש "חמה", הפוקצ'ה הגיעה קרה, אך לפחות טעימה - שתי יחידות עגלגלות, בהירות ודחוסות, מלוות במתבל פסטו חביב, בכדורוני מוצרלה משעממים ובטפנד זיתים שחורים משובח, ראוי לכל תרועה.
הראשונה הנוספת היתה מקורית, מעניינת, פיקנטית ומפתיעה - פטריות טריות במילוי שקדים ועשבי תיבול, בציפוי פריך וברוטב ארביאטה (עגבניות חריף) ויוגורט (18).
שנינו לא אנשי-דגים, ולכן בעיקריות ויתרנו בקלות על ההצעות הדגיות (53-62), והלכנו לפסטות. הסלקציה הגסטרונומית של בלונדינית, כך במקור, מעבירה פסטות שאינן מתחכמות מדי, וכך הוגשה לה מנת פנה פומודורו א-פונגי, יענו, צינורות פסטה ברוטב עגבניות עם פטריות (34). אני מצאתי אותה מעט אנמית ודלה בפטריות (את הפסטה, לא את בלונדינית, כך במקור!), אבל בעיני הסועדת היתה זו מנה מאוד הולמת: את הטעם האישי, את התיאבון, את המקום ואת האווירה. ומי יתווכח איתה.
במקום להתווכח, לקחתי לעצמי פסטה מפותחת יותר, ניוקי פומודורו אוליבה (36). התחברתי לניוקי תפוחי-אדמה בצקניים ומוצלחים מאוד - רכים, נימוחים, נכונים - ברוטב עשיר ומגוון של עגבניות, טפנד זיתי קלמנטה (אוי, כמה שאני אוהב ממרחי זיתים) ומעט וודקה (36).
לעת קינוח, התחפרנו בטירמיסו, או בשמו העברי "הרם אותי למעלה" - בישקוטים באספרסו עם גבינת מסקרפונה ואגוזים (22). לא רע, גדול ושטוח כפיתה, משום מה. טירמיסו ממוצע ומעלה.
בשורה התחתונה, מסעדה מאוד נחמדה. אבל שילוב של חוש ריח, חוש טעם ובעיקר תחושת בטן, אומר דבר חשוב יותר: היא הולכת להיות ההצלחה של הסביבה.

משכשל בניסיוניו להיכנס לחדר האוכל האטרקטיבי של הבקו"ם, הסתפק כותב שורות אלו בארוחה בדון ויטו, מסעדה איטלקית שממוקמת ממש ליד עמדת הש.ג.

בני דוד התחיל בשבוע שעבר טירונות. את היומיים הראשונים טרם ירידתו לבסיס האימונים עשה בבקו"ם. האב המודאג התקשר כבר בלילה הראשון לשאול איך הוא עובר את חבלי הקליטה. "קלי קלות", מעודד אותי הנער, "אבל משעמם". מצידי, שכל השירות שלו יהיה משעמם. "איך האוכל?" אני שואל בטון של השתתפות בצער. "מצוין", הוא משיב, "ממש נהניתי".
מה קורה כאן? הכארצות הברית היינו, לשוויץ דמינו? מה שאני זוכר מחדר האוכל הענק של הבקו"ם זה בלגן, ריח של ביצים קשות, מסטינג מפח וטבחים עייפים שחוטים לתוכו גושים של פירה נטול טעם. האם הנער מסתיר ממני את המתרחש בבטנו או שמא נרקחת כאן מזימה ביטחונית מהדרג המסוכן ביותר? אם הצבא אכן צועד על קיבתו, וזאת הטרום-טירונים מאביסים באוכל "מצוין", האין מהסקנה המתבקשת היא כי מכינים את בני לכיבוש לוב? ניסיוני לחדור לחדר האוכל בבקו"ם נבלם בתקיפות ליד שער דרום של בסיס תל השומר. מתברר כי כדי ליהנות שם מארוחה יש צורך בפנקס חוגר - כרטיס המועדון של צה"ל. בלית ברירה נכנסתי לדון ויטו, מסעדה איטלקית שממוקמת ממש ליד עמדת הש.ג. שוב אני שואל - מה קורה כאן? בר מסעדה איטלקי במקום הגזלן המסורתי? מה מסתירים כאן מאיתנו?

בכניסתי למקום גילתי לתדהמתי כי סמוך לבר מסבים, משני צידיו של שולחנות שחוברו להם יחדיו, כ 30 לובשי מדים שנאספו להם, בצהרי היום ולעין השמש , לחגוג קידום בדרגה לאחת, אפרת. עודם רכונים על צלחות הפסטה וגומעים אספרסו משובח, הפליגו בשבחיה ובחיקויים של מפקדיה. ברקע התנגנו כמה להיטי סלסה, האווירה היתה משוחררת, בקלות יכולתי לדמיין את הקצינות והנג"דים פוצחים בריקודים חושניים, חרף מדי הזית שלהם. מעמדת תצפית קרובה שנועדה להסיר את המסווה מעל הפעילות הצבאית הסמויה הזו, בחנתי את התפריט. הוא כולל מגוון פסטות (34-38 ש"ח) סלטים של בוקר (22-30 ש"ח), דג היום (פילה מוסר, 68 ש"ח) ובעסקית, המוגשת בין 12:00-16:00 מקבלים במחיר העיקרית גם את אחת ממנות הפתיחה או הקינוח.

בדקות הארוכות שבהן התעלמו המלצריות מקיומי עידכנתי את יומן התצפית שלי; האולם גדול ומרווח, וילונות בצבע כתום, כורסאות נוחות עם ריפוד עור חום, בר עשיר ומעודכן, רחבה מרוצפת אבן בחוץ, חומה מפיגה את הרעש מהכביש הראשי - ההסוואה מושלמת. מה מסתירים במתקן האימונים הזה?

מתברר שהאיטלקית שלי לא משהו. המלחצרית תיקנה את ההיגוי של בקפדנות של רס"רית. הזמנתי אפוא רביולי במילוי גבינת צאן, ברוטב עגבניות חריף עם קוביות חציל קלוי וסלט קפרזה (עגבניות, שמן זית, בזיליקום ומוצרלה עם פיסות פוקצ'ה חמה) לפתיחה. הרביולי הגיע, משום מה, לפני הקפרזה (מה זה אומר?)אבל טוב שכך, שכן מנת הפתיחה התגלתה כערימה של ירק מסוגים שונים, עגבנביות השרי היו במיעוט ואת המוצרלה איתרתי רק בעזרת אמצעי ראיית לילה שנשאתי עימי. גם הרביולי היה בינוני למדי. מנת הניוקי שבדקתי בהמשך היתה עיתרת שום ועד עכשיו אני שומר בעקבותיה (ובעקבות הערותיה של בת זוגי) על מרחק בטחון מהגורמים (הבטחוניים) שעימם אני בא במגע. בדרכי לשירותים ראיתי כי את המסעדה פוקדים גם אנשים בלבוש אזרחי, אך אינני בטוח בזהותם.
עדיין איני יודע מה מסתיר המוסד החביב הזה. קשה להניח שהוא מסתיר סתם בינוניות. בכל מקרה, לא נראה לי שאת מסיבת השחרור של בני אחגוג שם.

ריהוט: עץ חום, כסאות מסוגננים, גווני כתום שולטים. מפיות: נייר. כתומות. מים: לבקש. שירות: עסוק בענייניו. שירותים: מרווחים ונקיים. חניה: למסעדה מגרש חניה פרטי.

איטליה הקטנה בדון ויטו

"דון ויטו" היא מסעדה איטלקית כשרה ואיכותית, מושקעת ומעוצבת, שמשרה אוירת רוגע ונחת על הסועדים. הפוקאצ'ה היתה מהטעימות בהן התנסינו. הפסטות עסיסיות, עמוסות רטבים, אך עם זאת לא כבדות ומעייפות. איטליה, כידוע, זה אוכל משובח - וכאן ב"דון ויטו" מייצגים את איטליה בכבוד

קשה להתעלם מאורות הניאון האדומים כשמתקרבים לצומת מסובים. שלט המסעדה "דון ויטו" נראה למרחוק, אך כידוע, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. וכך, בערב חמים עם רוחות שרביות, יצאנו ידידי ואני לסעוד את ליבנו. על גב האופנוע שמנו פעמינו למסעדת "דון ויטו", שמבחוץ נראתה נוצצת למדי.

כשנכנסנו, נוכחנו לגלות שהמקום מעוצב למשעי ומלא סטייל. מארחת חביבה הובילה אותנו אל השולחן ובמהרה ניגשה אלינו מלצרית. הזמנו קולה קרה כדי להרוות את צימאון הדרך והתרווחנו לנו. ואכן, ההתרווחות היא שם המשחק ב"דון ויטו", שכן המסעדה הוקמה במיוחד כדי לענג אנשים ולגרום להם כמה שעות של אושר.

המשפחה לה שייכת "דון ויטו" מנציחה גם באמצעות המסעדה את זכרו של בנה האהוב אייל, שנהרג בתאונת דרכים בתאילנד. לפיכך, פועלת המסעדה לאו דווקא למטרות רווח ותפריטה נוחה ושווה לכל כיס. ואכן, כבר בכניסה אפשר לחוש את אווירת השלווה שהמסעדה משרה על הנוכחים.

קהל הסועדים כאן מגוון. היות והמסעדה כשרה, אפשר לפגוש בה חובשי כיפות, חילוניים מכל הסוגים, אנשי אלפיון עליון שהגיעו להתענג על אוכל משובח ובמקביל גם קבוצת חיילים מהבסיס הקרוב, שלקחו אפטר מהאוכל הצבאי לטובת פסטות נהדרות.

לאחר שהתאוששנו מתלאות הדרך, התפנינו להזמין את מנות הפתיחה. הפור נפל על מניפת חציל עם לבנה כבשים וכן פסטו ופטריות טריות במילוי שקדים בציפוי פריך. המנות הגיעו, כמובן, מלוות בפוקצ'ה חמה היישר ממאפיית המסעדה, כי בדון ויטו מיצרים את הפסטות הלחמים והבצקים במקום.

ואכן, המנות לא איכזבו: החציל הצרוב היה עדין בטעמו והשתלב נפלא עם הלבנה שצורפה אליו, והפטריות נעלמו מהצלחת רגע לאחר שהוגשו והוכרזו כמעדן. אבל יותר מכל, זכינו ידידי ואני להתענג על אחת הפוקצ'ות הטעימות והפריכות ביותר בהן התנסינו. כדי להעביר את הזמן בין המנות הראשונות לעיקריות, הצטרף לשולחננו יזהר, מנהל המקום, שהתגלה כאיש משעשע למדי ובהמלצתו הזמנו - כיאה למסעדה איטלקית חלבית - פסטות כשרות למהדרין. ידידי הזמין פסטה פנה עם רוטב קרם פטריות המכיל פטריות טריות, שמנת וגבינת רוקפור ואילו אני הזמנתי ניוקי קוואטרו פרומאז'י, ברוטב המכיל 4 סוגי גבינות.

בעודנו ממתינים למנות, פנינו להביט סביבנו - ובו במקום קבענו שחצר המסעדה היא מהיפות והנעימות שנראו, מה גם שלפי דבריו של יזהר, לא רחוק היום בו תיבנה בחצר הזאת במה להופעות ומיטב הזמרים יופיעו שם. בהחלט יש למה לצפות. גם מבפנים יש למסעדה מה להציע. ספות מפנקות ושולחנות רחבים הם אלו שיוצרים את האווירה המיוחדת למקום. התאורה בהחלט נכונה והוילונות הכתומים מחממים ונותנים תחושה נוחה וביתית.

תוך כדי התבוננות ושיחה על המקום, הגיעו המנות העיקריות, שלא נפלו מהמנות הפתיחה. פסטת הפנה הוגשה אל דנטה, כיאה למסעדה איטלקית, והרוטב התמזג מצוין. הניוקי היה עטוף ברוטב חלומי בעל טעם מדויק ונאכל בתאבון רב. מה שמפתיע הוא שפסטה בתוספת רוטב כבד בדרך כלל גורמת לתחושת כובד ואילו כאן יכולנו בשקט להזמין עוד מנה, וכך הגיעה לשולחננו פיצה איטלקית אמיתית, על בצק דק ופריך ובעלת רוטב עגבניות מצוין.

עם השובע, בא גם הרצון למתוק וכלאחר כבוד הגיעו לשולחן סופלה שוקולד בתוספת גלידת וניל שהיה אלוהי בטעמו וכמובן קרם ברולה משובח, שכל מסעדה בפריז הייתה משתבחת בו. כמו הבצקים והפסטות, גם את הקינוחים עושים במקום - וההבדל מורגש. שתינו קפה, עישנו סיגריה, והופ - שבעים ומרוצים עלינו על האופנוע, שלקח אותנו הביתה. בדרך פיזמנו את המנגינה מתוך הסרט הסנדק, אבל איטליה זה לא רק מאפיה, אלא גם אוכל משובח, וכאן בדון ויטו מייצגים את איטליה בכבוד.