מן העיתונות - אדלינה מסעדה בגליל

מסעדת "אדלינה" בקיבוץ כברי שוכנת בבניין שנדמה כאילו נבנה בשלבים - חלקו באבן, חלקו בעץ, חלקו בזכוכית, ללא רמז קלוש לתחכום ארכיטקטוני. מאחר שבחרנו לסעוד במקום בשעת צהריים ביום חמים, התיישבנו ליד אחד משולחנות העץ הכבדים במרפסת, שממנה נשקף נוף מקסים המשתרע עד ראש הנקרה.

בצהריים מוגשות כאן ארוחות עסקיות, ומחיר הארוחה כולה נקבע על פי המנה העיקרית. המזטים הנדיבים שהוגשו לפתיחה היו ללא ספק מתוחכמים ויצירתיים יותר ממה שמקבלים ברוב המסעדות הכפריות. הם כללו סלט חובייזה וצנוברים מתובל ברוטב לימוני, צלחת של גבינת פטה כבשים מלוחה בדיוק במידה עם פלפלים אדומים וירוקים קלופים, ולבנה עזים עשירה במיוחד, בתיבול נדיב של שמן זית וסומק. כל המנות הללו היו מצוינות, אך הטובות ביותר עוד היו לפנינו, בדמות קרם חצילים חלק וקטיפתי בתיבול קצח וצלחת טחינה ירוקה עשירה בעשבי תיבול קצוצים. לחם עשיר בעשבי תיבול עם קרום מוצק ופנים רך וטעים הוסיף גם הוא להנאתנו מהמזטים.

המשכנו במרק סמיך של עדשים אדומות וירקות שורש. מבוסס על ציר עשיר, עם ירקות במרקם של נזיד סמיך בתיבול של שמן זית חריף, היה זה מאכל כפרי במיטבו. בחירתי למנה עיקרית היתה סטייק פילה מצופה בבייקון מטוגן. הסטייק הוכן מדיום-רייר כפי שביקשתי והבייקון היה פריך ולא חטא במליחות יתר. הרוטב שהוגש עם הסטייק, על בסיס ציר בקר מתובל, יין אדום, ברנדי וכמויות נדיבות של פלפל שחור ושום, היה בעל ניחוח ספרדי מובהק, כמו התוספות של שעועית ירוקה רחבה מבושלת ופירה תפוחי אדמה עשיר בחמאה וחלק להפליא.

ידידי לארוחה הזמין מנה נוספת בסגנון ספרדי, זארזואלה, נזיד ששמו שאול משמה של האופרטה הספרדית העממית. זוהי אולי המנה הספרדית הכפרית המובהקת ביותר, נזיד לא יומרני אך שופע טעמים של דגים ופירות ים, במקרה זה שרימפס, מולים וקלמארי, כולם ברוטב חריף ופיקנטי, שהכיל ציר דגים, עגבניות, יין וברנדי.

לקינוח טעמנו מנת סורבטים תוצרת בית בטעמי לימון ומנטה, קיווי ופסיפלורה, וקרם קטאלאן. הסורבטים היו טעימים מאוד, אך קרם הקטאלאן היה מעט יבש וגרגרי. האספרסו לסיום היה עז וריחני. לאורך הארוחה נהנינו משירות ידידותי וגם מתשומת לבם של הבעלים, שהסתובבו בין השולחנות. חשבוננו לשתי ארוחות עסקיות, קינוחים וקפה הסתכם ב-212 שקל. המחירים בשעות הערב גבוהים בכ-40%. הבאנו אתנו יין משלנו, אך יש כאן מבחר טוב של יינות ישראליים במחירים סבירים.

שגיא כהן הצפין עד אדלינה שבקיבוץ כברי, ומצא שם מסעדה מדהימה. מה ששמעתם מסעדנים איטלקים, גורס המיתוס, נוהגים לבדוק בסוף הערב כמה ספלי קפה הוזמנו. הסיבה פשוטה: כשהלקוח מרוצה ונעים לו, הוא רוצה להאריך את החוויה. כשהלקוח רוצה כבר לקום וללכת, קפה זה הדבר הראשון שהוא יוותר עליו. יש אפילו מסעדנים שמתגמלים את המלצרים לפי מספר כוסות הקפה שהוזמנו בשולחנות שלהם: ככל שהמספר גבוה יותר, כך הם מניחים, חוויית האכילה של הסועד היתה מהנה יותר, ומאחר שכל השולחנות קיבלו אותו אוכל, די ברור למה הם נהנו. אדלינה, המסעדה המקסימה בקיבוץ כברי שבגליל המערבי, היא מסוג המסעדות שיגרמו לכם לרצות להזמין קפה. יותר מזה: בהחלט יכול להיות שאחרי הקפה תזמינו תה, ואחריו, מי יודע? אולי גם איזו חליטת צמחים. העיקר שלא תצטרכו לקום וללכת. כי אדלינה, באופן נדיר, היא חוויית אוכל מושלמת. לא במובן זה שאין מה לשפר, תמיד יש מה לשפר, אלא במובן הסינרגטי של המילה: במובן זה שכל האלמנטים של הארוחה משתלבים לשלמות מלבבת אחת, כזו שהופכת סתם ארוחה של אמצע שבוע לחוויית נועם ורוגע יוצאת דופן. זה מתחיל - אם תסלחו לי על הקטנוניות - במשהו קטנטן: מספר השלטים שמכוונים אותך אל המסעדה. קל לצחוק על זה שכל עשרה מטרים יש שלט, גם במקומות שבהם אפילו חולד פוזל יתקשה לפספס את הדרך. מצד שני, תחשבו על אנשים רעבים שבאים בפעם הראשונה למקום לא מוכר, למה לא להתחשב בהם ולהרגיע אותם כל כמה מטרים? שיהיה להם נעים, שלא תהיה להם שום סיבה להיכנס ללחץ. וזהו, באפיזודה הקצרה הזו של תשומת לב, מתמצית בעצם הפילוסופיה של אדלינה. כי זו מסעדה שבה חשבו, קודם כל, על הלקוח. שיהיה לו נעים, שיהיה לו נוח, ובעיקר, שיהיה לו טעים. וברשותכם, כדי לא לבזבז יותר מדי זמן על רוחניות, תרשו לי להגיע הפעם ישר לטעם. כי באדלינה, לשם שינוי, יש אוכל שיש מה לכתוב עליו הביתה. ההשפעה המרכזית על התפריט היא ספרדית. זה נכון יותר ברוח הדברים מאשר בטעמם. למשל, המנה הראשונה המומלצת (פעמיים: גם על ידי המסעדה וגם על ידי) נקראת "טיול טאפאס". תעשו לעצמכם טובה: קחו מקל, קחו תרמיל, צאו לכם אל הגליל ותעשו טיול טאפאס קליל. המנות נשמעות מוכרות, חלקן אפילו נראות מוכרות, אבל הן לא. קרפצ'ו, למשל. אין כמעט מסעדה בארץ שלא מגישה את המנה הזו. רק בודדות לא מוציאות לה שם רע. לא כאן. על נתחי הבשר הוורדרדים שהושרו בתחמיץ מעולה הונחו פיסות דקיקות, בדיוק בעובי שנמס בפה, של גבינת מאנצ'גו ספרדית. וזהו. זה היה בדיוק זה. השילוב של חמיצות המשרה עם מתיקות הבשר והפיקנטיות של הגבינה, שהתחברו בפה בדיוק בדגשים שגורמים לך לעצור פתאום ולחשוב: וואו. או מוס כבדי עוף. כמה פעמים כבר אכלתם מוס כבדי עוף? אבל כזה, עם כזו ריבת שזיפים עשירת טעם, עוד לא יצא לכם. או קציצות טלה קטנטנות עם רוטב עמבה. באופן אישי זה לא שאני לא אוהב עמבה: נהפוך הוא, אני שונא עמבה. אבל באדלינה גרמו לי להתחיל לפקפק. הרוטב הקליל שלהם מזכיר רק בשם את היציקה האגרסיבית של דוכני השווארמה, זה רוטב כתמתם, חמצמץ בכל מובן, שמלווה את קציצות הטלה הקטנות והופך אותן למעדן. כך גם קטיפת חצילים. עוד פעם: כמה פעמים אכלתם ממרח חצילים? כזה, כמו באדלינה, עוד לא אכלתם. המרקם החלק והחושני של החצילים, הטעם העשיר של הקלייה וזרעוני הקצח שמתפצחים בין השיניים הופכים גם את המנה הזו למשהו שהוא כמו שותפה ותיקה לדירה שפתאום, בפעם הראשונה, אתה רואה אותה מתלבשת ומתאפרת לפגישה עם מישהו שאכפת לה ממנו ולפתע היא אישה אחרת לגמרי. הייתי ממשיך ומספר באריכות על המנות העיקריות המעולות (בעיקר על מנה יוצאת דופן באיכותה ובטעמיה של פילה חזיר במילוי צ'וריסו עטוף בקריפין, שהיא שירת הלל לבשר שכידוע לא מקובל לשיר לו שירי הלל), אבל אצה לנו הדרך ואנחנו חייבים להגיע לעיקר העיקרים. והעיקר, תתפלאו, הוא דווקא כנאפה. כן כן, כנאפה. באדלינה עושים, חד וחלק, כנאפה מושלמת. הסוד, כפי שמתברר, הוא בגבינה: משתמשים כאן בגבינת צאן ערבית מלוחה מאוד, שבתהליך עדין וממושך של שטיפה במים חמים וקרים מאבדת את המליחות, אבל שומרת על המרקם החלק והמתוח החיוני כל כך לכנאפה משובחת. זו מנה מאופקת: הגבינה, שערות הבצק, קצת מי ורדים, כמה פיסטוקים וכדור אחד של גלידת פיסטוק. זה הכל. ובכל זאת, לא בא כבושם הזה. שני אנשים השאירו בערך 400 שקל לארוחה מלאה עם קצת יין, וכמובן, קפה. היה שווה כל גרוש, ובכל זאת, בפעם הבאה שאגיע לכאן (ואני מקווה שזה יהיה מהר), אני מתכוון לאמץ אסטרטגיה אחרת לגמרי: טיול טאפאס ואחריו ארבע מנות כנאפה. ואחר כך? אה כן, קפה.

עבור אדלינה גולדפלד, בצק הפילו הוא בצק פלא, כיוון שבזכותו היא הגיעה למעמדה כיום: השפית והבעלים של מסעדת גורמה בקיבוץ כברי שבצפון. מאז ילדותה היא משוגעת על בישול, ובמסעדה היא מיישמת את אהבתה לאוכל טוב. אדלינה גולדפלד נולדה בארגנטינה בשנת 1946. היא עברה את שנות ילדותה במטבח עם אמה, שם למדה לחתוך נכון את הירקות, להבין את פשר הריחות ולהתענג על מגוון הטעמים. אמה היתה בת למשפחת מהגרים איטלקית, וההשפעה של האוכל האיטלקי נשזרה אל תוך שלל הבשרים ופירות הים הספרדיים. בגיל 23 עלתה גולדפלד לארץ יחד עם אותם יסודות קולינריים, שהיום מגיעים לביטוי מלא במסעדה שפתחה בקיבוץ כברי שבגליל המערבי הנושא את שמה. המסעדה ממוקמת בבניין אבן מיוחד במינו. לפני פחות משנה העביר השף ליאון אלקלעי סדנת בישול בקיבוץ, וכיוון שהגיעו הרבה אנשים, בחרו אנשי הקיבוץ לערוך את הסדנה בבית האבן. הנוכחים ישבו על ארגזים והתלהבו מאלקלעי. בין המתלהבים היה גם אילן אופנהיימר מבעלי בית הקפה המפורסם "פינגווין" בנהריה. הוא התלהב מאלקלעי ומהסדנה אבל לא פחות מהמקום. לגמרי לא במקרה היתה שם גם אדלינה ששמה כבר הלך לפניה בקיבוץ בזכות תבשיליה המיוחדים. בסוף אותו הערב הפכו השניים שותפים לתוכנית, שנועדה תשעה חודשים לאחר מכן בשם: מסעדת "אדלינה". בזכות בצק הפילו כבר בכניסה למסעדה מקבלים את הרושם שיש קשר ממשי בין מיקום המסעדה בגליל לאופי המאכלים שבה, ולא רק בזכות עצי הזית העתיקים והנוף הנשקף ממנה שחלק אינטגרלי ממנו הוא הים. יינות של יקבי רמת הגולן וכפר תבור מוגשים בה, והמאכלים מתובלים בעשבי תיבול מקומיים. המרפסת היא החלק החיצוני של בית האבן. ויקטור, בעלה של אדלינה, משמש היום כקניין של המסעדה ודואג לכל הפרטים הקטנים, אבל הוא אדריכל בנשמתו, והוא אחראי לשחזור המבנה ולעובדה שצורתו משמרת את המבנה הישן והאותנטי. לבית שלושה חדרים, בכולם שולחנות עץ כבדים ועל הקירות ציורים של ציירים מקומיים ותמונות שמספרות את היסטוריית המקום. והריחות, או, הריחות. "אני משוגעת על בישול", מודה גולדפלד, שמגיחה לפרקים מהמטבח, "מאז שהייתי קטנה אהבתי להסתובב בין הסירים הגדולים של אמא שלי, שבישלה מצוין. לא תמיד ראיתי את הקריירה שלי בתחום הזה, וכן למדתי ביולוגיה, וכשעלינו לארץ עבדתי במעבדה בבית החולים תל השומר". הזוג גולדפד עבר לקיבוץ כברי בתחילת שנות ה- 80. קסמו להם המקום והנוף, והאנשים. שלוש בנות נולדו להם שם, ואדלינה עבדה בעבודות קיבוציות: במטבח, ברפת ובמזכירות רפואית: "אבל במקביל המשכתי לבשל ולהעביר את האהבה שלי לבישול לחברי קיבוץ נוספים, באמצעות סדנאות קטנות שערכתי", היא נזכרת. ועד כמה שזה יישמע מצחיק, בצק הפילו אחראי להצלחתה של גולדפלד. הבצק עשה אז עלייה לארץ, ולא הרבה ידעו איך לעבוד איתו ולעבד אותו. היות שאדלינה ידעה את סוד המשחק והסכימה לגלות אותו, יצא שמעה בקיבוץ. אישה ועוד אישה ביקשו ממנה הסברים, וכך נוצרה קבוצה שנפגשה מדי פעם בביתה ויחד הכינו מטעמים מהבצק. שמה של אדלינה יצא למרחוק והגיע עד תל אביב, ובשנתיים האחרונות הגיעו אל הקיבוץ שפים רבים וטובים ללמוד וללמד, ביניהם: מיקה שרון, ליאון אלקלעי ואיילת לטוביץ'. גם גולפלד לא קפאה על שמריה, והמשיכה ללמוד: "לפני כעשר שנים הפתיע אותי בעלי במתנת יום הולדת, ושלח אותי לחודש שלם ל'קורדון בלו' בפריז, שם למדתי בישול ואפייה. זו היתה נקודת המפנה. אז הבנתי שזה באמת הכיוון שלי בחיים". ומאז, היא לא הפסיקה ללמוד. היא הוסיפה לרפרטואר שלה קורסים נוספים בפריז וובמסעדות יוקרה באיטליה ובספרד. "עברתי קורס עם 14 מסעדנים ספרדים במסעדת "אל-בולי" בצפון ברצלונה. מדברים על המסעדה הזו במונחים של כוכבי מישלן, אבל אני מדברת עליה במובן של חוויה חד פעמית. הקשרים שיצרתי שם העניקו לי כרטיס כניסה למקומות שלא חלמתי להגיע אליהם. גרנו יחד בעיירה קטנה, וכל היום דיברנו ונשמנו אוכל. טוב להמשיך ללמוד וליישם אותם בארץ ולהתרגש כל הזמן מדברים חדשים"... ...גאווה ספרדית בשלב הזה גם אנחנו היינו מרוצים. הרגשנו כבר די מלאים מטעימות הטאפאס שהוגשו כמנה ראשונה, אבל בדיוק אז הגיע כלי החרס החום, ובתוכו ציפה לנו אוסובוקו טלה בירקות השורש. ביקשנו מאופנהיימר וגולדפלד לבדוק מה קורה עם האורחים האחרים, כדי להתלבש על האוסובוקו בחדווה אמיתית. כשגולפלג חזרה לשוחח, חייכנית ונינוחה, היא שאלה האם העצמות שנשארו בצלחת מעידות על התענוג, ואחרי שקיבלה אישור התגאתה: "זה אוכל ספרדי אמיתי". התחלת לשים את ארגנטינה וספרד באמצע המפה של קיבוץ כברי. "לא", היא צוחקת, "נכון שרוב האוכל, שמוגש כאן, הוא ספרדי, אבל יש בו נגיעות מהגליל: במנות הראשונות יש פיתה דרוזית הנאפית על הטאבון עם גבינת עיזים, קדירת הגליל המכילה עוף עם הרבה זעתר וצנוברים היא מתכון מקומי וגם בלחם הבית יש תערובת תבלינים גלילית מיוחדת. אני מגישה גם אוכל איטלקי שגדלתי עליו. יש פה ניוקי אלה- רומאנה, ניוקי על בסיס גבינת פרמזן עם ראגו פטריות. רוב המאכלים כאן הם בעלי אופי ספרדי, ודווקא הקיבוצניקים אוהבים את האוכל הזה ומבינים בו". מה את הכי אוהבת לאכול מכל התפריט המיוחד הזה? "אני טועמת הכל, ואם אחשוב שיש משהו שכדאי להוסיף לתפריט, אני אתחיל לעבוד עליו. אני אוהבת להתייעץ עם שפים שאני אוהבת, כמו אלקלעי ומיקה". יש כבר ספר מתכונים של אדלינה? "כרגע לא. אני מכינה אוכל מהבטן ולא כל כך מאמינה בהמצאות של מתכונים, אם כי בכל המתכונים יש נגיעות שלי. אני הרי לא המצאתי את הרעיון של קונפי אווז, אבל כשאוכלים אותו יודעים שהוא שלי". בזמן שהתענגנו על הטיפות האחרונות של השמש, טעמנו ממוס השוקולד, שצף ברוטב פסיפלורה. המוזיקה הישראלית התחלפה במוזיקה דרום אמריקאית. סיימת לחלום, או שיש כבר חלום נוסף בדרך להגשמה? "הפעם זה לא ממש חלום, אלא שאיפה. אני מודעת לעובדה, שקיבוץ כברי הוא לא במרכז הארץ, ואני שואפת להפוך את המסעדה הזאת למקום הכי יפה בארץ. אני יודעת שאנחנו בדרך הנכונה. עם כל כך הרבה השקעה ואהבה, לא יכול להיות שלא נצליח".

אדלינה גולדפלד היתה חברת קיבוץ חובבת בישול. בהתחלה היא היתה נוסעת עד תל אביב כדי להשתלם אצל שפים מוכשרים, וכשנגמרו השפים היא החלה לצאת לחו"ל להשתלמויות. כשנגמרו ההשתלמויות, היא עברה לארגון סדנאות בישול בקיבוץ. יום אחד הזדמן לסדנה איש עסקים נהרייני שהתלהב מאדלינה ומהאוכל שלה. הוא והקיבוץ פתחו לה מסעדה שנושאת את שמה. כבר ארבעה חודשים שאחד הענפים המשגשגים במשק הוא המסעדה המטופחת , עם הנוף הנאה והמנות המוצלחות של אדלינה (מומלצים: מרק פירות ים וניוקי א-לה רומנה), שמושפעות מילדותה בארגנטינה וממסעותיה בעולם. הסטנדרטים לא יאכזבו אף יאפי.

הפריחה בהרים ובגבעות אחרי הגשמים, יוזמות תיירותיות חדשות של תושבי האזור, ופסטיבל משגב מצדיקים ביקור בגליל המערבי. "פסטיבל ימי מוסיקה וטבע" (פסטיבל משגב) יתקיים בחבל משגב בחול המועד פסח, 19-21 בחודש, זו השנה ה-15. בין האמנים שיופיעו בפסטיבל: שלמה ארצי, "החברים של נטאשה", אחינועם ניני, דיויד ברוזה, יהודית רביץ, נורית גלרון, מוקי, ערן צור ואבי קושניר. קרן קיימת לישראל והמועצה האזורית משגב מארגנות בשבת וביום ראשון (19-20 בחודש) טיולים במכוניות פרטיות הכוללים קונצרט בטבע. בין הטיולים: טיול משפחות ברכס יודפת וקונצרט עם "מעגל המתופפים": טיול רגלי ביער שכניה ובטיילת הנוף לאורך הרכס, והאזנה ללהקת "שמח" במוסיקת נשמה יהודית: טיול ברגל וברכב ביער אחיהוד ומופע של שירי אהבה מתוך אפשרות בביצוע זמר הבריטון איזי בורנשטיין. בחבל משגב, שהשנה ימלאו 20 להתיישבות בו, אפשר גם לטייל באופן עצמאי. אמנון גופר, מורה דרך ותיק ומנהל "המרכז הגלילי למגשים אתניים", ממליץ על טיול בעקבות המתבודדים במשגב- קהילת הנזירים השתקנים במדבר נטופה שבפאתי יישוב המודטים הררית. הררית, השוכן על פסגת הר נטופה, הוקם ב- 1980 על ידי גרעין של מתרגלי מדיטציה טרנסצנדנטלית. המבקרים ביישוב נכנסים ברגל (יש להחנות את המכוניות בכניסה). כדי להגיע למבדר נטופה, שם חיים נזירים יוונים-קתולים, יוצאים מהררית דרך שער וממשיכים בשביל המסומן בין עצי הזיתים. במבדר נטופה מתגוררים בדרך כלל חמישה נזירים שעוסקים בתפילה,לימוד ועבודה. הכנסייה נמצאת במעבה מערה, ובאזור מפוזרים מבני התבודדו ומגורים. הביקור בשעות 12:00-8:00 (סגור בשבת וביום ראשון) . יישובי הגליל המערבי עסוקים לאחרונה ביוזמות אמנותיות ומסחריות, שיעניינו את המבקרים באזור. קיבוץ כברי, למשל, מתנאה בגן הפסלים של יחיאל שמי, חתן פרס ישראל, המאשר גם לבקר בסטודיו שלו. בקיבוץ גם גלריה לאמנות ישראלית עכשווית, המציגה בימים אלה תערוכת תחריטים של הסדנה לתחריט. בסדנה עובדים שמי, יגאל עוזרי, עפר ללוש , לאה ניקל, אורי ליפשיץ, יאן ראוכוודגר, מנשה קרישמן ואמנים מחו"ל . יש גם חנות אופנה , "כברי פלוס", ובה בגדים המעוצבים בקיבוץ, נמכרים בקיבוץ שעוני מטולטלת שנעשו בעבודת יד , ובימים אלה מסתיימת בנייתם של כמה צימרים - שישה מתוך 27 המתוכננים . בית התרבות הראשון של קיבוץ כברי, שהוקם בשנות ה- 50, שופץ ונהפך לאחרונה למסעדת גורמה, "אדלינה" שמה. זהו שיתוף פעולה בין אילן אופנהיימר, דור שלישי למסעדנים בארץ, לאדלינה גולדפלד, שפית ממוצא דרום-אמריקאי. ב"אדלינה" מתקיימות סדנאות בישול בימים ראשון ושני עם שפים כמו ליאון אלקעי, ישראלי אהרוני ועוד. במרכז המסעדה ניצב טאבון עתיק גדול, שהוא גם מרכז הכובד שלה, אומר אופנהיימר. הטאבון היה גם התנור שבו אפו במרוקו את הלחם המרוקאי השטוח. במאפיית "רימונה" שבמושב חוסן אופים היום לחם מרוקאי בתנור אפייה שבו מפוזרים חלוקי נחל. רימונה תורג'מן-אוחיון, שעל שמה קראו בניה את המאפיה, אומרת שחלוקי הנחל יוצרים מאפה אוורירי כמו שמפיק הטאבון. בחזית המאפייה מסודרים כמה שולחנות שאליהם אפשר להסב ולאכול לחם טרי וחם ישר מהתנור (5-9 שקלים לכיכר , לפי משקל) לחם מתובל באורגנו ושומשום, בזיליקום ושום (12 שקל לכיכר), גבינות יוגורט מתובלות (12 שקל לקופסה),ועוד. ארוחת בוקר כפרית (בהזמנה מראש) עולה 40-45 לאדם. המקום סגור בשבת. השנה ימלאו 20 שנה לייסודו של כפר ורדים, היישוב העירוני שהוקם ביוזמת התעשיין סטף ורטהיימר מדרום למעלות-תרשיחא. כפר ורדים משמש בסיס יציאה נוח לטיולים בסביבה, יש בו מרכז מסחרי ומרכז מידע למטיילים. מיזם חדש בכפר ורדים הוא יחידת האירוח "על גג העולם", שפתחה אורית בריט- קולונימוס בקומה השנייה של ביתה בכפר ורדים. היחידה כוללת שני חדרים לשני זוגות ומטבח משותף (580 שקל לזוג ללילה ). היא גם מנהלת את "וילה מאיה" שבשכונת יפה נוף (בין מעלות לכפר ורדים), הכוללת שלושה חדרי שינה וסלון עם אח (1,500 שקל ללילה) .

אסור לוותר במהלך טיול בגלילי המערבי על ביקור במסעדת השפית אדלינה שבקיבוץ כברי, שהאוכל שלה נהדר והסיפור שלה מרגש; ויש עוד המלצות בערב יום שישי מסעדת אדלינה בקיבוץ כברי הומה קהל כאילו הימים הם ימי שגשוג כלכלי עליזים והמסעדה ניצבת בלב תל אביב, בירת הקולינריה הישראלית- במיקום טוב יותר עם חנייה. אין שולחן שנשאר ריק יותר מכמה שניות. כל השולחנות מוזמנים מראש וכשהם מתרוקנים, כבר עומדת בפתח, קצרת רוח, חבורת הסועדים הבאה. המסעדה שוקקת זוגות שמגיעים לארוחה אינטימית, משפחות עם ייצוג של שלושה דורות שמצרפות גם סבתות גליליות עם פקעות שיער ספרותיות, אסופות בקודקוד ותינוקות מתוקים. למרות שהמקום רוחש, נשמרת באוויר איזו אלגנטיות. המלצרים סובבים בין היושבים עם מגשי נירוסטה עמוקים ועגולים וקנקני זכוכית רחבים, עם יין הבית. הטאבון היפה שבקצה המסעדה פולט פוקצ'ות גליליות, ולשולחנות מוגשות מנות שרמתן מוקפדת. שום דבר כאן לא מזכיר חדר אוכל בקיבוץ. הסטנדרטים יספקו גם את אלה שאכלו בטובות שבמסעדות המקומיות. מדי פעם יוצאת מהמטבח במדי שף לבנים, אדלינה, אישה ממוצעת קומה, בת 47 שמבטאה זר, ארשת פניה אחראית ורצינית וכולה אומרת חמימות. היא ניגשת לשולחנות, מבררת בשקט אם הכל טעים ובאמת רוצה לדעת את האמת. מסעדת אדלינה קיימת כארבעה חודשים וסיפור הצלחתה מפתיע בשמחה את כל המעורבים בדבר, אבל יותר מכולם את אדלינה עצמה, שלא חשבה, כמו רובנו, שחלומות שהמתינו לעשור החמישי של החיים, סופם להתגשם. מנכ"ל פרטנר יזם מפגש אדלינה גולדפלד נולדה בארגטינה ועלתה לישראל ב-1973 בגיל 23. ההשכלה הרשמית שלה היא בתחום הביולוגיה ועם הגעתה לקיבוץ כברי השתלבה בתורנויות השונות, עבדה כמזכירה רפואית והקימה משפחה. התלונה היחידה בפיה היא שמאז פתיחת המסעדה אין לה פנאי לנסוע ולבקר את שני נכדיה, ילדי בתה, המתגוררים בקיבוץ אורים שבדרום הארץ. התשוקה לבישול קיננה בה תמיד, ואחרי שנים של בישולים במטבחה הפרטי, החלה להשתתף בקורסים של השפים הבולטים בישראל. אילן הגיע כי שמע על אדלינה והתעניין ספציפית בסדנת הבשר. השניים עמדו בבית העם, מבנה משנות החמישים שאירח אז בעיקר חוגי ערב לחברי הקיבוץ, והתפעלו מהנוף היפה הנשקף ממנו. אדלינה סיפרה לאילן על החלום שלה להקים מסעדה. אילן הסכים ואמר שאם מסעדה היא חייבת להיות בדיוק בבית התרבות הזה. זמו קצר לאחר מכן הגיע עמיקם כהן מנכ"ל פרטנר, לבקר חברים. חבריו הגישו לו את המטעמים של אדלינה, כהן ביקש לפגוש אותה והסכים איתה שהיא חייבת לפתוח מסעדה. כמו מנכ"ל טוב הוא גם הביא לחיבור הנכון. "לבד", הוא הסביר לה, "זה יכול להיות קשה. אני מכיר את איש העסקים אילן אופנהיימר והחיבור בינכם יכול להיות מצוין" (כהן מכיר את אופנהיימר מהתקופה שבה היה מנכ"ל חברת שטראוס שבבעלת מיכאל שטראוס הנהרייתי- ד.ד). מהנקודה הזאת, דברים החלו להתגלגל וכעבור שנה וחצי, הוקמה מסעדת אדלינה. "זה לא היה פשוט לגרום לקיבוץ להשקיע סכום כסף גדול בחבר קיבוץ אחד" מעידה אדלינה. אבל היום הקיבוץ ואופנהיימר שותפים במסעדה וכולם מרוצים. בעלה של אדלינה, ויקטור, אדריכל, הופקד על עיצוב ושיפוץ החלל ואדלינה על התפריט. יש בו מנות שאדלינה אכלה בילדותה בארגטינה כמו ניוקי אה-לה-רומנה - ניוקי מצוינים עשויים מסולת, מנות שמתבססות על הדגים הטריים שמגיעים מעכו, מנות מדגי בריכה, את בשר האנטרקוט מייבאים מארגנטינה ואפילו את המנות האחרונות מכינה אדלינה לבד. ארוחה ממוצעת לסועד עם כוס יין תעלה בין 120 ל-160 ₪. יש גם ארוחות עסקיות ב-66 ₪ וארוחות בוקר מאוחרות בסופי שבוע ב- 70 ₪, שכוללת גם את הנוף היפה. כדאי להזמין מקומות מראש.

אפשר לספור על כף יד אחת את המסעדות המקצועיות והרצינות בצפון הארץ – מסעדות ששומרות על רמה יציבה לאורך זמן, על סטנדרטים מקצועיים של מטבח ושירות, שארוחה בהן – גם אם לא תמיד תתעלה לשיאים קולינריים – תספק תמורה נאה למחיר ואף פעם לא תסתיים בהתרסקות.
בשנים האחרונות הצטרפה לרשימה המובחרת והמצומצמת גם מסעדת אדלינה שבכברי.
תענוג להיכנס לכאן, לבית התרבות הישן של הקיבוץ ששופץ למסעדה יפה שמקיפה אל נופי הגליל.
על המרפסת הגדולה, מול ים מטעי בננות שנראים צפים במרחב וים כחול באופק, אפשר להגשים את הפנטזיה הגלילית-אירופאית המעומעמת על רביצה מענגת של שעות לארוחת טעימות טובה.
אדלינה גולדפרב והצוות המיומן שלה מגישים תפריט קטן ומוצלח שמשלב בין הטעמים והחומרים של הגליל עם המטבח הקטלוני.
בטעימות הטאפאס: פרוסות לחם קלויות עם צ'וריסו וצ'ימיצ'ורי; גרגירי חומוס עם שום וכוסברה ומנה נהדרת של פיתה דרוזית דקיקה שעוטפת בשר כבש מתובל ומוגשת עם יוגורט חמצמץ.
הטאבון הגדול במרכז המסעדה מפיק פוקצ'ות ריחניות שמתחסלות עם שמן זית משובח ומלח ים וגם מנות טובות כמו דניס עם עשבי תיבול שנעטף בעלי בננה.
את 45 דקות ההמתנה לפאייה, קדירת ברזל כבדה של פירות ים ואורז בצהוב זעפרן נפלא, כדאי להעביר עם מנה המשלבת בין הים ליבשה: צלעות טלה עסיסיות עם קוסקוס פירות ים, ובקבוק יין לבן צונן מתפריט היינות העבריים.

בסופי שבוע מוגש בראנץ' מקסים הכולל שמונה סוגים של טעימות טאפאס, מנה עיקרית ומאפה לקינוח.
נכון שיקר כאן יותר מאשר ברוב המסעדות האזוריות, אבל אם זה המחיר שצריכים לשלם בתמורה להקפדה על איכות ומקצועיות – נשלם בשמחה.