מסעדות | אוכל | קופונים | הנחות | ROL - Restaurant On-Line

פורטל רול - מדריך מסעדות ומגזין אוכל. מכיל מידע אודות אלפי מסעדות, בתי קפה ופאבים. בנוסף מצרף קופוני הנחה, מתכונים, קייטרינג וסדנאות בישול.

יום חמישי - 19.10.2017


מולים ברוטב ארבע גבינות התבררה כמנה לא רעה בכלל, דרך אגב. צדפות גדולות ועסיסיות מהסוג היקר יותר, ברוטב שמנתי וגבינתי שהתאים להן בדיוק. הבעתי צער מסוים שבזמן שחיסלנו את המולים היה מי שטרף את כל הלחם הטעים שלנו, כך שלא יכולתי לנגב את שאריות אותו רוטב מהכלי בעזרת אותו לחם. אבל בעודנו תמהים אם לא עברתי את הקצבה היומית בספירת הקלוריות, הגיעה לשולחן מנת פירות ים צלויים על מחבת לוהט, בניחוח שרי ובלסמי, שבשבילה לא היה צריך לחם ולא כלום, מלבד תיאבון. מנה טעימה ונכונה שחבל שלא רואים כמותה במסעדות שמול הים. בכלל, בכל מה שנגענו ממחלקת פירות הים של "טאבולה" ליקקנו את האצבעות. דג בורי ברוטב שמנת ותרד היה משעמם בהשוואה לפירות הים, אם כי עדין וטעים. זה דבר חכם להגיש בורי, אחת הבחירות הטעימות שיש לנו בארץ ודג נוח מאין כמוהו להכנה במטבח.

אבל מה קורה כאן, אנחנו במסעדה איטלקית ואוכלים דגים? "טאבולה" מגישה מנות עצומות של פסטה, שהיו מזעזעות כל איטלקי. אצלם, הפסטה היא מנה בארוחה. ואצלנו? נו, לנו אין גבולות. מסתכלים על המנה העצומה של "טאבולה" בפרצוף מיואש כאילו אין סיכוי שיהיה בינינו זללן כה נועז לטפס את ההר הזה, ובסוף משאירים צלחת ריקה. דווקא הניוקי בשמנת תרד וגבינות עורר את ההתלהבות הכי גדולה באגף הפסטה. אפילו סלט החסות של "טאבולה" היה יותר טעים מסלטים ירוקים בדרך כלל, ומסביבנו כולם התפעלו מהסטייק משובח – אבל אנחנו ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. הקפדנו לשמור בבטן מקום לקינוחים.

כשהמלצרית שלנו עמדה וסיפרה לנו מהם הקינוחים במקום, זו הייתה שירה. ישבנו כמו חבורת זאבים מורעבים, נוטפי ריר, והקשבנו בשקט. וזאת למרות שכל אחד ואחד מאיתנו היה רחוק מהמילה מורעב מרחק רב מאד. חלק מהקינוחים היו כאלה שמכינים מחוץ למקום, אבל נבחרו בהתאמה לאופי של "טאבולה" ואחרים היו מיוחדים יותר – ואנחנו, רק רצינו לשמוע שוב את התיאור. הקינוחים עצמם לא אכזבו, אפילו קרם ברולה פשוט היה פריך במידה, לא מתוק מדי וטעים.

"טאבולה" לא מתיימרת ואינה מסעדת גורמה של שף ידוע שם, אלא טראטוריה כמו באיטליה, עם אוכל טעים וצוות שעושה טוב על הלב. נעים להיות שם בזכות הצוות הנפלא, והחשבון לא מקלקל את הטעם. אין פלא שראינו שם הרבה לקוחות קבועים ויצאנו מפזמים את הג'ינגל שלהם, שמזמן לא משמיעים ברדיו.
מאת: צחי בוקששתר
טאבולה: ארץ המגף בהרצליה פיתוח
טאבולה, השוכנת בפינה קסומה, משדרת מראה טבעי וקסום, כאילו צמחה כאן בין גזעי העצים. חיסלנו בהנאה מנות פסטה, בכיכוב הניוקי בשמנת תרד וגבינות. טראטוריה כמו באיטליה: אוכל טעים וצוות שעושה טוב על הלב
מסעדה: טאבולה
ישראלים הם מאמינים גדולים במידע שעובר מפה לפה. אנחנו מספרים זה לזה על סרטים טובים, על מסעדות ואפילו על ספר מרתק. וכך, מי שעושה כאן טוב מגלה הרבה פעמים ששמים אליו לב מהר מאד. בשנה האחרונה יותר ויותר אנשים תפסו אותי בשרוול כדי לספר לי כי משהו טוב קרה ל-"טאבולה". חלק אמרו שזה האוכל, אחרים דיברו על אווירה, ואני, זללן שכמותי, לא הייתי צריך הרבה יותר כדי לתת לגרוטאה להתגלגל בשדרת העצים המוכרת כל כך והיפה הזאת, לפינה שכל ילד באיזור הכיר מבובת הגורילה הענקית של מסעדת סאפארי. אותה סאפארי הייתה מסעדת בשרים בשיטת "אכול כפי יכולתך" שהתמחתה בלחם שום נפלא, שאי אפשר לעמוד בפניו – וכך, עד שהבשר הגיע כולם היו שבעים מדי.

כן, "טאבולה" נמצאת בפינה הכי קסומה של הרצליה פיתוח, ובעצמה מצליחה לשדר משהו שנדיר בארץ – מראה טבעי ונכון של מסעדה וותיקה שכאילו צמחה כאן בין גזעי העצים, בין המרפסות והחללים הגדולים. שולחנות גדולים ופינות אינטימיות, שילובים שונים של חוץ ופנים ובייחוד אווירה שגם מעצב ששכרו עשרות אלפי דולרים לא יצליח ליצור באופן מלאכותי. ככה נראות לפעמים טראטוריות בערי שדה באיטליה, משהו שהשנים כיוונו את צורתו אבל מצליח להישאר רענן.

ואז נתקלנו בעוד משהו מרענן: הצוות. מהאיש בכניסה, שידע לפתוח דלת ולגלות אדיבות, מעבר ל-"יש לכם נשק" העגמומי והעייף שכבר התרגלנו אליו בכל המקומות. מהמלצריות הצוהלות ועד המנהלים – על כולם היה משהו חיובי עד שחששתי לרגע כי הן חיסלו את מלאי היין במסעדה לפני שהגענו. אבל לא. היה יין, ומלצריתנו העזה להציע לנו לטעום יין יותר פשוט ולהחליף אותו ביקר יותר אם הראשון לא ימצא חן בעיננו. בלי להתייעץ או לברר מה מותר לה להציע. זה מראה על בטחון עצמי שמקום מעניק לעובדיו. גם היין היקר, דרך אגב, לא היה מי-יודע-מה יקר. מלבד יינות נדירים, מקפידים אנשי "טאבולה" על תפריט יינות שהמחירים שלו קלים לבליעה. זו גם האמונה שלי: כך יהססו פחות לשתות, וכל הארוחה תהפוך לשמחה יותר. כי אוכל איטלקי בלי שמחה, זה לא אוכל איטלקי.

ישבנו מול התפריט רחב היריעה, וכל שעיינו בו, הפכנו יותר ויותר רעבים. למען האמת, אם יש משהו ב-"טאבולה" שדחוף לתקן, זהו התפריט הגדול שלה. אפילו אני, שאכילה במסעדות כבר הפכה אצלי למקצוע, מצאתי עצמי בוהה בתפריט יותר מדי זמן, מנסה לזכור אילו עוד פריטים יש ולנחש מהם השוסים. למרבה המזל, צוות המלצריות של המקום שוחה בתפריט כמו מולים ברוטב ארבע גבינות והן גם התנדבו לעזור לנו.

יש לי תיאוריה הגורסת, כי צוות המלצריות במקום הופך לאיטו לבבואת טעמו של האחראי על שכירתן, וכך רואים במקום אחד רוב מוחלט לבנות חביבות, נמוכות יחסית ועם אופי של נח"לאיות – ובמקום אחר יותר בנים דקי גוו ורכי דיבור, שם הבלונד מנצח ובמקום אחר רזון שגובל בהפרעת אכילה. גם לצוות של "טאבולה" הייתה תכונה שעברה כחוט השני: אצל כל מי שניגשה לשולחן היה קל להבחין באינטליגנציה ובהומור. נשמע קלישאה? אולי. אבל היה נעים להתבדח איתן, לקבל תשובות שנונות לשאלות טפשיות, לשמוע הערות מצחיקות שאינן מעליבות. זה נחמד, צוות שלא צריך לדבר איתו ל-א-ט.

הדפס כתבה שלח לחבר
7060 מסעדות במאגר
”  “ על