מסעדות | אוכל | קופונים | הנחות | ROL - Restaurant On-Line

פורטל רול - מדריך מסעדות ומגזין אוכל. מכיל מידע אודות אלפי מסעדות, בתי קפה ופאבים. בנוסף מצרף קופוני הנחה, מתכונים, קייטרינג וסדנאות בישול.

יום שישי - 20.10.2017


אבל בואו נתחיל מההתחלה: הפוקאצ'ה. כי לא משנה כמה משלמים על הארוחה, ולא משנה מה הזמנת אחר כך – כבר בשלב הפוקצ'ה מתמלאים אושר גדול. על זו שלנו, הניח גינדי ירקות קלויים, ואת התיבול הפשוט והנפלא שלו. לאכול, להחזיק ידיים, וכל השאר נהיה תפל. אבל וולנטינו לא הרשה לי להחזיק אתו ידיים, אז המשכנו לאכול: ריזוטו פירות הים של גינדי מוצג ב"ריבלין" כמנת השף. גינדי גאה במנה הזאת בערך כמו בפוקצ'ה (ובצדק!). למעשה, זה אינו ריזוטו פירות ים כמו ריזוטו: פירות הים אינם נעשים יחד עם האורז בערבוב תמידי, אלא הריזוטו מוכן לחוד ופירות הים נעשים למידת ההכנה המדויקת, ואז מוסיפים אותם למנה. זה סודו של גינדי בדגים ופירות ים, אם הוא מרשה לי לגלות: הכנה עד השנייה בה המנה מוכנה ולא יותר. כך גם פילה מוסר ים בציר פירות ים, שטעמו היה פריך, טעים ועסיסי – ובייחוד עשוי למידה המדויקת.

מצד שני, "ריבלין" אינה ממסעדות הדגים שבהן אסור להזמין בשר. לפיכך, השתוללנו עם "שוק כבש בעשבי תיבול וג'ינג'ר", שהיה טלה ולא כבש. התרעמנו קצת על שמגישים לנו רק אומצה עצומה מהטלה ולא את כל השוק, כי היה טעים. מצד שני, אחרי כל מנות הדגים ופירות הים, כבר לא יכולנו לאכול יותר. הרי כבר אחרי הפוקאצ'ה היינו שבעים, ומאוד מאד מרוצים. "ריבלין" אינה זולה, אבל התענוג משכיח הכול, והחוויה נשארת בזיכרון.

אכלנו גם קינוח או שניים, מרשימים מאד, אבל הקרפ הוא זה שאי אפשר לשכוח. "קרפ עם גבינת מוצרלה ברוטב תפוזים וגרנד מריניאר" הוא הברקה, המסמלת את המסעדה יותר מכל המנות: למעשה זהו "טייק אוף" על בסיס קרפ סוזט, קינוח הדגל של המטבח הצרפתי הישן. במסעדות האלה של פעם, עם השנדלירים וכלי הכסף – היה ניגש אליך המלצר לשולחן עם עגלה קטנה. גרידון קראו לעגלה והיה לה מקור אש משלה. לצד המלצר עמד העוזר שלו, ובטקס שלם הם היו ממיסים חמאה במחבת נחושת, מכינים חביתיות ומניחים בצד, ממיסים עוד חמאה מטגנים בה גרידת תפוז, ואז ממיסים ריבה ומיץ. הכול נעשה באלגנטיות, עם הבעת חשיבות אצל המלצר והבעה טיפשית קצת אצל הלקוחות, שלא כל כך יודעים אם מותר להם להמשיך לשוחח או שהם צריכים להתרכז במחזה. עכשיו מציתים אש בקוניאק וליקר תפוזים, מנענעים את החביתיות ברוטב ומקפלים, והאמינו לי: עוד דילגתי על שלבים.

מצד שני, כשהתחילו להביא את החביתיות מוכנות מהמטבח ורק להכין את הרוטב ליד השולחן, ידענו שסופו של המטבח הקלאסי קרב. בקרפ של גינדי, חוסכים מאיתנו את בלבול המוח – אבל מגישים מנה נפלאה, כשמלית הגבינה יוצרת את החיבור שלה לכאן, לזמן הזה, לירושלים. כל מה שטוב בקרפ סוזט במנה טובה של כנאפה מתחבר לקינוח הזה, ומעלה תקווה שגינדי יידע לחבר יותר את הטעמים הערביים למטבח הגבוה שבו הוא עוסק.
מאת: צחי בוקששתר
ריבלין: מגע הקסם של גינדי
האוכל של "ריבלין" עשוי בצלמו של השף הנודע גינדי, שמאציל מקסמו ונסיונו הקולינארי על התפריט המגוון. לכל המנות 'טוויסט' מיוחד: מהפוקאצ'ה האכזרית, דרך הריזוטו פירות-ים ובשר הטלה, וכלה בקינוחים ובכלל... אושר גדול!
מסעדה: ריבלין
את הרעב תפסנו ליד הים. או שבעצם הרעב תפס אותנו. אבל לי לא התחשק שוב לשבת במקום עם רחש גלים ולאכול דגים מתועשים, ולוולנטינו דווקא התחשק לנסות את הטיל החדש. אז החלטנו שלפעמים, כשמחפשים איפה לאכול ולא עולה כלום בראש – צריך לעלות לירושלים. הידקתי את החגורה שני סיבובים, תפסתי ביד אחת את משענת הצד של הטיל וביד השנייה ספר תהילים, ואמרתי לו "סע!".

אני לא זוכר הרבה מהמסלול לעיר הקודש, מלבד העובדה כי הוא מפותל - וששאר המכוניות נוסעות נורא לאט. אבל אם הגעתי לכתוב כאן, הרי זה סימן כי הגענו לבסוף בשלום לירושלים. בדרך התגלגלה השיחה ל"אוקיאנוס" האגדית - המסעדה שפרסמה את אייל שני - ולשף גינדי, שעבד שם בזמנו. וולנטינו צלצל למי שצלצל, וכך נודע לנו דבר ראשון כי: לטיל יש יותר כוחות סוס ממה שחשבנו, ודבר שני שאותו גינדי חזר לשם ומנהל את המטבח של "ריבלין", באותו האתר בדיוק.

על זה היתה לי רק מילה אחת להגיד: פוקצ'ה. אין סיכוי שגינדי ינהל מטבח ולא יתחיל את הארוחה בפוקצ'ה שלו, המנוקדת ברוזמרין ומלח גס, מרוחה בשמן זית משובח. יהיו מי שיגידו כי לא מדובר בפוקאצ'ה קלאסית, אלא בסוג של פיתה משוכללת, ואחרים יגידו כי זהו בעצם לחם שטוח משובח - אבל על פרט אחד אין ויכוח: הפוקצ'ה של גינדי אכזרית. חמה, פריכה ונהדרת, היא תמיד ממלאת את הפה באלף טעמים, כמו שרק לחם נפלא באמת יכול לעשות יותר מכל המאכלים. מעניין, אמרתי, אם הפוקאצ'ה הזאת עדיין כל כך פריכה. אולי תגביר קצת את הקצב?! וכך המשכתי להמריץ את וולנטינו, והוא לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי לגרום לטיל לעבור את מהירות הניתוק מכוח המשיכה ולנחות תוך דקות בעיר הקודש. חנייה דווקא מצאנו חיש קל, באיזור הבילוי ההזוי שבלב העיר, וניגשנו ל"ריבלין".

"ריבלין", מסעדה אלגנטית ופורמאלית קצת למראה, שוכנת בבית אבן מ-א-ו-ד ירושלמי. למראה המפות על השולחנות והסידור הכללי, עולה הציפייה לאוכל מיושן, צרפתי כמו פעם, או כמו זה של בתי מלון אלגנטיים. אם אין לך מושג מי שם נגד מי, שום דבר לא מכין אותך לאוכל הסוער, הסקסי במובהק, של השף גינדי. גם השירות במקום מנוהל למופת, בתערובת הנכונה כל כך של שירות לפי כל הכללים והומור במידה. כישראלי חשדן ולמוד אכזבות, אני מסתכל על בעלי המסעדה ואומר לעצמי: צעירים מדי. הם לא יידעו לשמור על האוצר. אבל קורה שם מין נס שכזה שגורם לך רק לקוות שיישאר ככה: השילוב הזה בין אוכל נכון לשירות שכמותו נדיר למצוא בארץ. וכל זה במרכז העיר: המסעדות ממול מפריעות במוזיקה גרועה ומחרישת אוזניים, הנהגים מקללים קללות עסיסיות שרק ירושלמים מכירים, הפוליטיקאים הורסים את המדינה – ואנחנו מקבלים סשימי טונה אדומה על מצע עגבניה בשמן זית, סויה ו-וואסבי.

יכולנו לבקש לשבת בפנים, אבל על המרפסת, בערב ירושלמי קריר, ההבדל הזה בין הסשימי לעולם החיצון היה בו קסם רב. ואיך המנה? הדג היה כמעט פריך בטריותו, פרוס דק-דק, כאילו השף הוא יפני של ממש. מונח על הצלחת עם שאר המרכיבים כמו ציור אבסטרקטי ומנוקד באפונים של חזרת ו-וואסבי ירוקה ומדמיעה. בניגוד למנה היפנית המקורית, אין לסועד תפקיד באכילת המנה - מלבד ליהנות. כל המרכיבים נמצאים כבר על הצלחת.

הדפס כתבה שלח לחבר
7060 מסעדות במאגר
”  “ על