מסעדות | אוכל | קופונים | הנחות | ROL - Restaurant On-Line

פורטל רול - מדריך מסעדות ומגזין אוכל. מכיל מידע אודות אלפי מסעדות, בתי קפה ופאבים. בנוסף מצרף קופוני הנחה, מתכונים, קייטרינג וסדנאות בישול.

יום שלישי - 17.10.2017


אבל זה האוכל של "אנג'לינה" שהביא אותנו לשם, ולא בפעם הראשונה. פטה עוף נהדר, למשל, שהוגש ולידו סלסלה דמוית קש עם צנימים, לקח אותנו לפריז. בעיניים עצומות. קלמארי מטוגן ברוטב רמולד היה מנת הקלמארי (או בעברית דיונונים) הכי רכה ופריכה שאכלתי מזה שנים. רמולד הוא רוטב מיונז קלאסי עם מרקם גס – מאד שנות השמונים – ואצל "אנג'לינה" מאד טעים. איזה תענוג. ואז הגיע סלט הקיסר. אני לא מכיר בארצנו מנת סלט קיסר שמתקרבת לזו של "אנג'לינה". עלי חסה צעירים ופריכים בלי טיפת רטיבות, קרוטונים שנעשו באותו יום, רוטב עם אנשובי וגם שלושה אנשובים שמסמנים לנו שהדג המלוח הזה נמצא במתכון – ומעל תלתלים של גבינה. רק בשביל הסלט הזה שווה לנסוע להוד השרון מדי פעם. מנה נוספת ומגרה של שלוש נקניקיות טריות, שונות זו מזו, מפתות למראה, היתה האכזבה הקטנה שלנו, והזכירה לי שגם בפעם הראשונה הנקניקיות היו סתמיות, בהשוואה למאכלים האחרים של "אנג'לינה". אז זללנו את פירה תפוחי האדמה מתחתיהן, ולבסוף גם את הנקניקיות עצמן. סלט הכרוב הקטן שהוגש ליד, לעומת זאת, נזלל עוד ועוד. כי הוא טעים. ואז הפגזנו בריזוטו. מנה עצומה, שבמסעדה איטלקית טובה היתה מספיקה לשישה סועדים. ולמען הסר ספק – גם במסעדה איטלקית טובה מאד היו גאים להגיש את הריזוטו של "אנג'לינה". פטריות ירדן ושמפיניון, עשבי תיבול, גרידת לימון ויד של אומן, עשו את המנה למה שהיא. אורז דייסתי קצת ומרגש.

"אנג'לינה" היא מסעדה נעימה, מעולה ולא כבדה. אפשר לזלול שם כריך או סלט, שניצל ואפילו המבורגר – ולצאת עם חשבון סביר עד סביר מאד, בטן מלאה וחיך מסופק. מה צריך יותר? "קינוחים", כך מלצריתנו. היא טענה שאנחנו מוכרחים לטעום את קרם הברולה שלהם, וחייבים, אבל ממש חייבים את הפחזניות ואנחנו, יין טוב של ססלוב זורם בעורקינו, משתלב באווירה ובשמחה על הארוחה הטובה, טעמנו קינוחים, נהנינו גם נהנינו – ונשבענו לחזור להוד השרון, ובקרוב.
מאת: צחי בוקששתר
אנג'לינה – ג'ולי, טרה ג'ולי!
בלב השרון, בין מספר מסעדות ובתי אוכל מעט נטולי מעוף, מצפה לכם הבראסרי "אנג'לינה", עם אוכל נהדר, שירות נעים, מחויך ומקצועי, והרבה שמח על הלב. ממש כמו השחקנית המפורסמת גם "אנג'לינה" שלנו יפה, יפה מאוד!
מסעדה: אנג'לינה
הוד השרון – הנה לך מקום שקל לאהוב. במרכז הארץ נשתמרה לה פיסה של ארץ ישראל הישנה והטובה, מלאה בפינות חמד ובאווירה הזאת שאנחנו מתגעגעים אליה, לפעמים. גם מבחינת אוכל, יש שם מקומות מקסימים, אבל גם הם עם אווירה של "מפעם". תמיד חסרו באזור הזה בתי-אוכל מהוקצעים, כאלה שאפשר להזמין אליהם אורחים חשובים בלי לחייך במבוכה, או סתם ליהנות בימים אשר בהם אין סבלנות לקסם הכפרי של העיר הזאת. בשנים האחרונות נוצר ברחוב הבנים ובסביבתו מין אזור בילוי ומסעדות שקט וחמוד, עם מקומות יותר עדכניים, שיש בהם אספרסו הגון ואווירה שמייתרת את הנסיעה תל-אביבה. אבל "אנג'לינה" – זה סיפור אחר. כבר במבט מהרחוב בולט מראה העץ, המראות והזכוכית, האופייניים למוסד הבראסרי המודרני, הבר הגבוה, העיצוב המדויק כל כך – וכשנכנסים נותר רק להתפעל מהעבודה הטובה שעשו הבעלים, שהקימו מקום שכמותו אין הרבה בתל-אביב, ובינינו – גם לא בערים אחרות.

טוב, בפריז, כמובן, קיימות כמה וכמה מסעדות שמגדירות עצמן כבראסרי, רובן עברו את שנתן החמישים מזמן: ג'וליאן, טרמינוס נורד, או FLO מגישות לאורחיהן מנות עצומות, צרפתיות מאד, גסות מאד, בלי גינונים של שפים יצירתיים ומלצרים נפוחים. להפך: מלצר ב-פלו ישא מגש עצום עם בירה ומאכלים ממש מעל ראשך, ידבר אתך בקוצר-רוח בולט, ולא יצפה לתשר. מאחר שגם שם המחירים כבר לא מה שהיו פעם, ואפשר באותו סכום לאכול במקום יותר מהודר – הלקוח קצת מופתע לגלות שבכל זאת הוא נהנה בבראסרי יותר מאשר במסעדת הכוכבים המעונבת שבה ביקר אתמול. לא מדקויות הטעם דווקא, אלא מן הנאה שלמה ופשוטה. משהו מזה העתיקו יוצרי הבראסרי המודרנית, המלוקקת יותר – הראשונה שמחוץ לעיר האורות הייתה בלתאזר, הבראסרי הגדולה של ניו-יורק.

בבראסרי ישראלית או אמריקאית שותים יין, ומתייחסים למקום יותר בכובד ראש – אבל אנשי "אנג'לינה" הצליחו, ביותר ממובן אחד, להעביר את התחושה הקלילה, הלא מכופתרת של המקור, יחד עם ההרגשה שאנחנו בידיים טובות. מהשיחה בטלפון (וכאן הגיע הזמן להודיע כי ל"אנג'לינה" יש מגרעת אחת: בלי להזמין מקום אפשר לחכות שם שעות לשולחן שיתפנה) ועד המלצרית הנעימה שטיפלה בנו בהומור וחכמה, תכונות נחוצות מאד לטיפול בשולחן כמו שלנו. בייחוד ההומור. היא ידעה למשל לשמור על קשר עין עם השולחן וגם על מה להמליץ, בייחוד ביינות – עם האוכל של המקום אין נפילות. תפריט היין של "אנג'לינה" צנוע ונכון – אבל יש הברקה אחת שהלוואי שהייתה בהרבה מקומות: דמי חליצה, שלושים שקלים בבקשה. בלי שיהיה נעים או לא נעים להביא בקבוק מהבית, בלי המבוכה של המלצרית לגבות כסף על דבר שבעצם עולה למסעדה יותר כסף. ככה זה נכון. אפילו אני, לא טיפוס ביישן בדרך כלל, חש הקלה מול סעיף חליצה ברור ולא יקר. בקיצור, למה לא כל המלצרים בארץ הם כמו המלצרים של "אנג'לינה"?

הדפס כתבה שלח לחבר
7060 מסעדות במאגר
”  “ על